החלטה בתיק בש"פ 7415/03

1.       נגד המשיבים ונאשם נוסף (להלן: נאשם 3) הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס להם עבירות של סחיטה באיומים שהביאה לידי מעשה, עבירה לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); סחיטה בכוח שהביאה לידי מעשה, עבירה לפי סעיף 427 סיפא לחוק; סחיטה בכוח, עבירה לפי סעיף 427 רישא לחוק; הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה, עבירה לפי סעיף 245(ב) ביחד עם סעיף 249א לחוק; וכן שורה של עבירות זיוף, מרמה וקשירת קשר לביצוע עוון. כתב האישום מייחס לכל אחד מהמשיבים שבעה אישומים, שבהם מתוארת מסכת של סחיטה באיומים ובכוח וזאת, כאמור, לצד עבירות זיוף, מרמה וקשירת קשר לביצוע עוון. כך למשל על פי הנטען באישום הראשון לכתב האישום, תקפו המשיבים את המתלונן יאיר שור (להלן: יאיר), אשר היה חייב להם כסף, איימו עליו וסחטו אותו. בין היתר נטען כי המשיב 1 תפס את יאיר בעורפו וגרר אותו בכוח במורד מדרגות של חניון תת קרקעי בעוד המשיב 2 צועד מאחוריהם. עוד נטען כי בחניון הצמיד המשיב 1 את יאיר לעמוד בטון, אחז בגרונו בחוזקה, איים עליו, בין היתר במילים "אני אלמד אותך מה זה לקחת לי כסף, אני אשחט אותך, אני אשחט את הילדים שלך", וכן סטר לו והכה אותו. כן נטען באישום זה כי יאיר אכן שעה לאיומים והעביר למשיבים עשרות אלפי שקלים על חשבון החוב. על פי הנטען באישום השלישי תקפו המשיבים את המתלונן אסף חדד (להלן: אסף), אשר היה חייב למשיב 2 כסף, בסטירות ובמכות וסחטו אותו בכוח על מנת שיפרע את חובו. על פי הנטען באישום החמישי, המשיב 1, נאשם 3 והמתלונן ציון פלוס (להלן: ציון) התקשרו בשותפות עסקית להקמת בית קפה. על פי הנטען, לאחר שבית הקפה נקלע לקשיים, המשיב 1 ונאשם 3 גרמו לציון לרכוש את חלקם בבית הקפה תמורת 500,000 ש"ח באמצעות איומים כגון "אם לא תקנה את החלק שלנו, מחר העסק על גחלים ואתה בתוכו". עוד נטען שמשלא עמד ציון באחד התשלומים של סכום זה תקפו אותו המשיב 1 ונאשם 3, סטרו לו, בעטו בו והכו אותו, וסחטו אותו באיומים ובכוח ובכך גרמו לו להעביר להם את יתרת התשלום. באישום השישי נטען כי לאחר שנודע למשיב 1 כי ציון פנה למשטרה ודיווח בעל פה על האירועים האמורים, איימו עליו המשיבים 2-1, בין היתר כי ידקרו אותו 20 דקירות, במטרה להניאו מלמסור הודעה במשטרה. באישום השביעי נטען כי המשיבים הפעילו מסכת איומים, לחצים וסחיטות כלפי המתלונן אלי בונפיל ובכך גרמו לו להעביר להם שני שיקים בסך כולל של 25,000 ש"ח. שאר האישומים בכתב האישום עוסקים בעיקר בעבירות מרמה וזיוף. 

2.       עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיבים ונאשם 3 עד תום ההליכים במשפטם. ביום 14.8.03 החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ש' טימן) להורות על שחרור המשיבים ונאשם 3 לחלופת מעצר למעצר בית מלא, תוך שהוא קובע תנאים נוספים לשחרור. בפתח החלטתו ציין בית המשפט קמא כי עיסוקם של המשיבים בתחום ה"שוק האפור" ובמתן הלוואות, וכי הם שלחו ידם גם בעסקים לגיטימיים. וכך תיאר בית המשפט קמא את המעשים המיוחסים למשיבים בכתב האישום:

"המעשים המתוארים בכתב האישום, מבהילים למדי, ומציירים תמונה קשה של הנאשמים, שלכל אחד מהם, הרשעות קודמות מאותו סוג, ודומה שהם משליטים (כל אחד על פי חלקו) משטר של טרור ואימה, על מי שחייב להם כספים, ואין בידו להחזירם; או מי שנתפס בעיניהם ככזה שקל לסחוט".

על אף הדברים הללו, קבע בית המשפט קמא כי אמנם קיימות ראיות לכאורה במובן הפורמלי, אך נוכח חוסר המהימנות של העדים המתלוננים, שגם הם אינם נקיי כפיים וחשודים בעצמם בהתנהגות עבריינית, הרי שאין ראיות לכאוריות מוצקות דיין ואמיתיות כדי לקבוע שיש סיכוי סביר להרשעת המשיבים. עוד קבע בית המשפט קמא כי עילות המעצר אף הן גבוליות. לעניין החשש לשיבוש הליכי משפט קבע בית המשפט כי הרחקתם של המשיבים ממקום מגוריהם של המתלוננים יכולה לספק משום שאם מדובר בשיחות טלפון, יכולות אלו להתבצע גם מבית המעצר. לעניין החשש ממסוכנות קבע בית המשפט כי המשיבים מסוכנים לכאורה רק למתלוננים בעניין הסחיטה בתיק זה. עוד ציין בית המשפט כי ברוב התיקים מן הסוג הזה בוחר בית המשפט לשחרר את הנאשמים בתנאי ערובה. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

3.       לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שצורף להן באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. אכן, נראה כי העדים המתלוננים אינם "טלית שכולה תכלת", כדברי בית המשפט קמא, אך עובדה זו- כפי שאף ציין בית המשפט קמא עצמו- היא נפוצה בעבירות סחיטה. אין זה נדיר שעבריינים העוסקים בסחיטה בוחרים להם קורבנות שמעורבים בעצמם בפעילות בלתי כשרה (ראו למשל: בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם); בש"פ 2897/03 אגרונוב נ' מ"י (לא פורסם)), שהרי בהתנהגות הקורבן מוצאים לעצמם סחטנים עוגן אחיזה לסחטנותם. על כן, אין בעובדה שחלק מהמתלוננים היו מעורבים במעשי מרמה שיזמו המשיבים עצמם כדי לבסס, בשלב זה של הערכת הראיות, מסקנות בדבר מהימנותם לעניין הסחיטה; ואין בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא למסקנה כי אין ראיות לכאורה נגד המשיבים. יתרה מזאת, נראה כי לגבי כל אחד מהמתלוננים- יאיר, אסף וציון- יש עדויות נוספות אשר תומכות לכאורה בתלונתם. כך למשל הודעתו של אריה ביבי, התומכת לכאורה בתלונתו של יאיר והודעתו של המאבטח בקניון רמת אביב, התומכת לכאורה בתלונתו של אסף. כך גם לגבי האישום המתייחס לציון, שאמנם לא נמצאו ממצאים רפואיים או חיצוניים של חבלות בבדיקתו הרפואית, אך קיים דו"ח של שוטר שראה את החבלות, נמצאו סימני דם על חולצתו וישנם עדים המחזקים לכאורה את הטענה שנסחט על ידי המשיב 1 ונאשם 3. נתתי דעתי לטענות הפרטניות שהעלו הסניגורים ובהן הצביעו על "חולשתן" של התמיכות הראייתיות בגרסת המאשימה. אף כי מקובלת עלי טענתם שככלל אין להסתפק בראיות לכאורה במובן הפורמלי בלבד, הרי בנסיבות העניין אין לקבוע כי תמונת הראיות הלכאוריות חלשה על פניה, כפי שהם טענו. להיפך, כתב האישום פורש תמונה כוללת שבה קשה להפריד בין מעשי המרמה ודרך הפעולה שבה בחרו המשיבים כדי להפיל את קורבנותיהם ברשתם לבין מעשי הסחיטה. על כן הגעתי למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת בשלב זה של ההליכים לביצוע העבירות המיוחסות למשיבים.

          אשר לעילות המעצר, קביעתו של בית המשפט קמא כי עילות המעצר במקרה דנן הן גבוליות אינה מקובלת עלי, וכך גם קביעותו כי ברוב התיקים מן הסוג הזה בוחר בית המשפט לשחרר את הנאשמים בתנאי ערובה. בית משפט זה עמד כבר פעמים רבות על כך שבעבירה של סחיטה באיומים גלומה מעצם טבעה ואופיה מסוכנותו של הנאשם, ושבדרך כלל עבירות של סחיטה באיומים, ועבירות בהם הנאשם מפיל חיתתו על קרבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 7683/99 חנניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5435/03 קייסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7283/98 גמלט נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7322/03 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כן נקבע כבר לא אחת כי בעבירות מסוג זה אף טבוע חשש לשיבוש הליכי משפט, בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים (בש"פ 1416/02 זינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). זאת ועוד, כבר נקבע כי העבירה של סחיטה באיומים אינה מתאימה בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר משום ש"עבירה של סחיטה באיומים נמנית על סוג העבירות שאדם יכול להמשיך ולבצע אותן גם כשהוא ספון בתוך ביתו" וכי די לו לעבריין במכשיר הטלפון כדי להמשיך לאיים ולהטיל אימה על קורבנותיו ועל עדים (בש"פ 4107/95 מדינת ישראל נ' בוזגלו (לא פורסם)). בהקשר זה ציין בית המשפט קמא כי ניתן להתקשר גם מהכלא, אך לא הרי כוחה של שיחת טלפון מאיימת של עבריין מביתו כשיחת טלפון שניתן לבצע מהכלא. מובן שכל זאת על דרך הכלל ולכלל זה יש חריגים ועל כל פנים תמיד ייבחן כל מקרה על פי נסיבותיו (ראו למשל: בש"פ 6172/02 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אולם במקרה דנן עילות המסוכנות והחשש לשיבוש הליכים הן מובהקות ואין בחלופת מעצר כדי להפיגן. קביעתו של בית המשפט קמא כי המשיבים מסוכנים לכאורה רק למתלוננים אינה מצדיקה את שחרורם לחלופת מעצר משום שאף אם נניח כי נכונה הקביעה שהמשיבים אינם מסכנים את כלל הציבור, הרי שדי בכך שהם מסכנים את שלום המתלוננים כדי לחייב את מעצרם (בש"פ 7406/02 מדינת ישראל נ' רצון (לא פורסם)). לכך יש להוסיף שאין לקבל את הקביעה של בית המשפט קמא, לפיה משיבים שמיוחסת להם מסכת של סחיטה באיומים ובכוח כלפי מספר מתלוננים, כאשר המעשים המיוחסים להם הם "מבהילים למדי", כדברי בית המשפט קמא עצמו, "ודומה שהם משליטים (כל אחד על פי חלקו) משטר של טרור ואימה", אינם מסוכנים לכלל הציבור. קשה אף לראות כיצד יש בחלופת מעצר כדי להפיג את החשש משיבוש הליכים כאשר המשיבים משליטים "משטר של טרור ואימה" על המתלוננים וכאשר למשיבים כבר מיוחסת בכתב האישום עבירה של הדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה. יתרה מזאת, כפי שעולה מהראיות, המתלונן הראשון שפנה למשטרה חשש להגיש תלונה נגד המשיבים ומסר מידע בלבד. עוד יש לציין כי לשני המשיבים עבר פלילי, הכולל מאסרים על תנאי בני הפעלה אם יורשעו המשיבים במיוחס להם בכתב האישום, וכי המשיב 2 ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום בעת שהיה במהלך ריצוי עבודות שירות בגין הרשעה קודמת.

          אשר על כן, דין הערר להתקבל ועל כן אני מורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים במשפטם.

          ניתנה היום, ‏‏כ' באב תשס"ג (18.8.2003).

                                                                   ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: